לאה גולדברג

 | עדכון אחרון: 04/10/2019 12:22
מסמך מצורף

לאה גולדברג- האקזוטיקה של רות, ארבעים שנה למות המשוררת.

 

רק בת 26 וכבר מבקרת ספרות ודוקטור לשפות שמיות,מוציאה לאה גולדברג את הרומן הראשון שלה:"מכתבים מנסיעה מדומה".

 כל חייה שלחה גולדברג מכתבים מנסיעות מדומות.הילדה לאב הלום קרב ממלחמת העולם הראשונה שהעבירה חלק ניכר משנות ילדותה בנדודים ובמנוסות,

 גדלה להיות אשה ומשוררת שמהלכת על שטח ההפקר שבין המיין סטרים הנשי,האקדמאי והפזמונאי לאפלוליות בניחוח מזרח אירופאי שמנציחה ארץ אהובה אליה לא תשוב.

ברומאן הביכורים שיצא כשנתיים לאחר "טבעות עשן" ספר השירה הראשון שלה,מציגה לאה עוד דמות של אשה בעלת שם מקראי, שלא מתנהלת במישורים הנוחים של הנשיות המיין סטרימית- רות . ברומאן נדמה שרות מאוימת ונמלטת, לא ברור ממה ולאן אבל דבר אחד ברור: כמו הנשים המקראיות , לאה בעלת העיניים הרכות ורות הגרה, גם רות מנסה לגשר על פערים בינה לבין האושר,למתוח "גשרים בין היום ומחר".

 

גם גולדברג,בנסיעותיה המדומות,מנסה למתוח גשרים:אל דמות אב נעדרת דרך אהובים מבוגרים ממנה, אל תרבות אירופאית דרך נסיעותיה הרבות לאיטליה, אל דור הצעיר של המשוררים כמו עמיחי,ע.הלל ורביקוביץ' דרך פגישות ב"צוותא" ובעיקר אל עצמה- דרך קוראיה.

"לאן יישא הזרם את פני הקטנים? למה הוא קורע את עיני?" שואלת הילדה את הנחל,

"השחר נצמד אל שמשת החלון וקורא בשמי ואינני עונה"

מתקשה שנים אחר כך האישה הצעירה להאמין באפשרות של אושר,

"פעם היית מתאוננת,עזר לך? החיה את מתיך?"

עונה בציניות ,שמכינה את הקורא הישראלי לוולך ,גולדברג כשנה לפני מותה כאשר כבר למעשה אינה כותבת אלא מציירת תחת עננה כבדה של דכאון.

וזה היה סוד קסמה של גולדברג שמאפשר ארבעים שנה לאחר מותה לחוש אותה,להאמין שהיא מובנת,שהיא אלמותית- כי שלא כמו וולך היא לא יצירת דמיון סקסית המתרועעת עם שדים ושדונים ומשום שלא כמו רביקוביץ' היא בת השכנים הענוגה והמיוסרת- לאה גולדברג היא אותה אשה ויוצרת שמתחילה שיר בודדה בלב מדבר ומסיימת אותו ריח ים מלוח שאינו מדמעותיה,היא זו שחולמת חלומות זוועתיים מאושר, וזו שבשיר "דוממים" (ב) רואה עצמה נלעגת על ידי חלונות לנפשה שרואים פנימה ...מגלים שהיא אינה מפה,אינה מהיום- היא משם,היא מתמול שלשום, והיא כל הזמן מחפשת איזה כובע אחד מקושט בנוצה שיחסוך לה עוד נסיעה מדומה נוספת, ללא הועיל.

 

גיא טנא